אנטישמיות מערכתית פועלת באופן אחר ממערכות דיכוי אחרות. במקום להידחק לתחתית החברה, יהודים הוצבו במהלך ההיסטוריה במעמדות הביניים בחברה כבולמי זעזועים עבור המעמד השולט. הבנת האופן שבו התפתחה האנטישמיות כאסטרטגיה להסטת האשמה בעוולות מערכתיות מועילה להבנת חלקה של מדינת ישראל בסדר העולמי הנוכחי. על פי תיאוריה שהעלתה אורורה לווינס מוראלס, מטרת האנטישמיות הייתה ליצור קבוצת חוצץ פגיעה אותה ניתן לשחד באמצעות זכויות יתר והגנות לניהול ניצולם של אחרים.

תחת הפאודליזם, היהודים היו “אנשי ביניים” שגויסו כנציגים מקומיים של המעמד השולט המרוחק שניצל אותם תוך לחיצתם של האיכרים והפועלים של אירופה. היהודים שיתפו פעולה לעתים קרובות עם המעמדות השולטים באירופה בשל חוויות הרדיפה אשר גרמו לרצון נואש להשגת תחושת ביטחון. אך כאשר הצטבר לחץ חברתי, האצבע המאשימה הופנתה כלפי קבוצת החיץ כשעיר לעזאזל מתוך מטרה להסיח את דעתם של הנמצאים בתחתית מהפשעים של הנמצאים בראש. איכרים שיזמו פוגרומים נגד שכניהם היהודים בדרך כלל לא הגיעו לטירתו של האציל. לוינס מוראלס מסבירה שזה היה תפקידם של היהודים באירופה של ימי הביניים.

מיסוד האנטישמיות בארצות הברית מורכב יותר. בעוד שמטרת הגזענות המערכתית היא להבטיח את כישלונה של קהילת השחורים במידה גבוהה ולא פרופורציונאלית, האנטישמיות מעניקה ליהודים הכללה גלויה מאוד והצלחה בלתי מידתית באופן המחזק את תיאוריות הקונספירציה האנטי–יהודיות. לכן יהודים ממוקמים בחברה כך שהם יוכלו בקלות לשמש כשעיר לעזאזל על ידי הממסד במקרה של משבר גדול.

בקנה מידה קטן יותר, עניין זה אילץ את היהודים להיכנס לסכסוך עם קהילות מיעוטים אחרות, שלעתים קרובות מבחינות ביהודים כמרוויחים מאותם המוסדות אותם הן חוו כמדכאים. ככל שקהילה יהודית חשה פגיעה יותר, כך היא נואשת יותר לביטחון, אשר בתורו רק מגביר את תלותה במבנה הכוח.

נראה שזה גם התפקיד שנועד למדינת ישראל בבמה הבינלאומית. 

ראש הממשלה הראשון של ישראל, דוד בן גוריון, האמין כי הישרדותה של המדינה תלויה בשירות האינטרסים של אומה חזקה. דוקטרינת “חסות של מעצמת-על” זו נבעה ממאות שנים של אנטישמיות ובהתחילה ישראל חיפשה קשר עם ברית המועצות לפני שעברה לצרפת ובסוף נכנסה תחת שליטת ארצות הברית. מערכות היחסים האלו הציעו לישראל תחושת ביטחון על הבמה הבינלאומית, אבל הן גם דרשו שישראל תפעל בהתאם לאינטרסים של מדינות המערב באזור השמי.

נתן ילין–מור, שהוביל את לוחמי חירות ישראל נגד השלטון הבריטי בשנות הארבעים ושמר על דוקטרינת סולידריות שמית, התאכזב מכך שישראל לקחה צד עם הכוחות האימפריאלים נגד בעלות הברית הטבעיות ביותר של העם היהודי.

ילין–מור האמין שישראל צריכה להיות שחקן מהפכני על הבמה הבינלאומית העומד לצד המדוכאים ומגן על האזור השמי מפני אג‘נדות אימפריאליסטיות. החברה הישראלית, שעדיין היתה שרויה בטראומת הגלות ולא הרגישה בנוח עם כוח, לא הייתה בשלה לרעיונות כה מהפכניים. עכשיו ששינויים דמוגרפיים לאורך כמה עשורים החלישו את מעמד השלטון המערבי של ישראל וחיזק מגזרי החברה המחוברים יותר לזהות היהודית, הציבור הישראלי עשוי להיות בשל יותר ולאמץ דרכי חשיבה חדשות.

החירות היהודית היום מחייבת את ישראל להשתחרר מתפקיד איש הביניים המדכא. באמצעות קבלת ההחלטה המכוונת להפסיק לקחת צד עם מדכאי העולם ולהתחיל לצדד במדוכאים, ישראל מסוגלת גם לנטרל את יעילות האנטישמיות וגם לקחת חלק מהפכני בהתקדמות האנושות.